<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' טומאת כהנים</h1>
<h2>דף כב:</h2>
ת"ר [תו"כ] לא יטמא בעל בעמיו מה תלמוד לומר, לפי שנ' לאביו ולאמו לבנו ולבתו לאחיו ולאחותו מטמא בין כשרי' בין פסולים יכול אפי' לאשתו פסולה מטמא, ת"ל לא יטמא בעל, יש בעל שמטמא דכבר כתיב כי אם לשארו, ויש בעל שאינו מטמא, שאין מטמא לאשתו פסולה וכ' רב אחא משבחא וב' הלכות היכא דעבר ונסב גיורת או גרושה או חלוצה דלא חזיא לכהונה אסור לאטמויי לה דכ' לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לבנו ולבתו יכול אפי' נפל ת"ל לאביו ולאמו ולבנו ולבתו מה אלו בני קיימין אף אלו, יצאו נפלים, לבנו ולבתו בין כשרים בין פסולים אפי' ממזרים כדתנן [כ"ב ע"א] מי שיש לו בן בכ"מ וכו' בנו הוא לכל דבר חוץ מן השפחה ונכרית, לאחיו ולאחותו יכול מאמו, ת"ל לבנו ולבתו מה בנו ובתו הוא יורשן, אף אחיו ואחותו שהוא יורשן, יצאו אחיו ואחותו מאמו שאין יורשם, אע"ג דאיכא עליהו אבלות מדרבנן כמ"ש, ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה, יכל שאני מוציא מוכת עץ, ת"ל אשר לא היתה לאיש שהויתה בידי איש. וקייל"ן כר' יוסי ור"ש דדרשו [ס' ע"א] ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה, אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה שהי' לה הויה, הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה, אליו לרבות בוגרת, ואע"ג דר"מ ור"י מרבי ארוסה, הוי תרי לגבי תרי, ור' יוסי הלכתא כותי' לגבי כל חד מהני אבל למוכת עץ מטמא לה אע"ג דר"ש אמר כיון שאינה ראוי' לכ"ג לא מטמא לה, ר' יהודה ור"מ פליגי והלכה כרבים.
<h2>דף כט:</h2>
תני' [תו"כ] כי אם לשארו אין שארו אלא אשתו שנ' שאר אביך היא, הקרוב ולא הארוסה, אליו ולא הגרושה, ותני ר"ח אמ' אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה, כלומר מותר לאכול קדשים ואסור לטמא לה אם הוא כהן וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו, אוננת אצטריך לאשמועינן דמותרת בקדשים ואינה מתאבלת עליו אבל לא מטמאה כדי נסבה דכהנת מותרת אפי' לטמא לזר, מתה אינו יורשה, מת הוא גובה כתובתה, בדכתב לה איירי.
<h2>דף סא.</h2>
וקברי גוים נראה דלא מטמאי באהל כרשב"י [יבמות ס"א ע"א ב"מ קי"ד ע"א] וכדמהדר אליה לרבה דקייל"ן כרשב"י דכ' אדם כי ימות באהל ואין גוים קרוין אדם ומסיק רבינא נהי דמעטינהו קרא מאהל ממגע ומשא לא ממעטינהו ויש שמביאים ראיו' לאסור אף באהל דסתם מתני' באהלות [פי"ח] ואף רשב"ג ס"ל מדורות גוים טמאים שקוברין נפלים וכן גזרו על ארץ עמים, ולא מכרענא לענ"ד במדורות גוים איכא למיחש שמא יגע או יסיט עצם כשעורה וכן ארץ עמים שקבורתם שלא בעומק ועצמות רבות כשעורה נתערבו בעפר ועוד כמה אלפי' נפשות מישראל נהרגו בארץ עמים מזמן חרבן בית ראשון ולמ"ד משום אוירא מעיקרא לא קשי'. ובהל' לא מצאנו לא אסור ולא היתר אבל ר"ח גרס בפא"מ [ע"ז ל"ט ע"א] קבר נונא שרי וסימנך קברי גוים אין מטמאין באהל. ויש שהוסיף אע"ג דמסיק רבינא דלא מעטינהו קרא ממגע ומשא, מ"מ אין הכהן מוזהר עליהם וטומאתן כטומאת נבלה, ול"נ, דאי הכי לא הוו מחמרו רבנן במדורות הגוים אפי' בספק ובארץ עמים, ותו הרי אמרו [נזיר ד' ע"א] נזיר שמשון מטמא למתים דכ' ויך מהם אלף ויקח את חליצותם ואי שרי כהן ונזיר במגע ומשא... [צ"ל מאי ראי' מפלשתים].
<h2>דף פט:</h2>
גרסינן בהאשה מאימתי יורש אשתו קטנה, פי' יתומה שהשיאוה אמה ואחיה וקדושיה דרבנן, משתכנס לחופה ויורשה ומטמא לה, ומסקנא דמלתא להכי מטמא לה אף שאינה אשתו מדאו' דהוית מת מצוה, דכיון דהוא ירית לה וקרוביה לא ירתי לה קרי ולא ענו ליה ולאו כללא הוא, דאין מטמא לאשתו הפסולה כדתני' [תוספתא פ"ב] חייבי לאוין יורש ואינו מטמא, שני' יורש ומטמא, ש"מ דוקא לכשרה מה"ת מטמא ומתאבל כיון שיורשה ואין פסול בגופה.
<h2>דף קיד.</h2>
תני' אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, אע"ג דלאו בני מצוה נינהו, מאן דמעייל להו למקום טומאת מת קאי באסורא.
